ביום שישי בבוקר אני מתעוררת אל התקף בולמוס אכילה מחוץ למקרר, התקף אכילה של העיר שלי. חמישה ימים של געגועים שבהם אני עובדת מבוקר עד ערב בעיר אחרת, שכמו באהבה, למרות שעל הנייר יש לה תכונות טובות היא לא מגרדת את קצה קצהה (ככה כותבים קצהה?) של תל אביב. ואותה, את תל אביב אהובתי אני רואה רק בחושך, בפגישות חפוזות בין אוטובוסים, ומוקדם בבוקר יום חול, והגעגוע מצטבר. מה גם שעולה השאלה - באיזו עיר אני באמת חיה? ובאיזו אני אורחת? ולפי מה יודעים?*
נכון, יש בה, בעיר השנייה, אקלים ים תיכוני וטמפרטורות סבירות, יש בה רחוב ראשי עם חנויות מעצבים ומסעדות טעימות, ואפילו שדירה ובה פסלים סביבתיים של תותי שדה - חלקם מצוירים בידי ילדי העיר וחלקם נחתו מסרט אימה כלשהו שמעולם לא הגיע לקולנוע ("התות שתקע אותי") אבל, אבל. טקסי הבוקר של שישי שכוללים התכרבלות משולשת עם החתול ושאר פינוקי הבוקר המתוקים מתקצרים וגם רוחי מתקצרת ואני רעבה, רעבה להרגיש את העיר.
אמרתי פעם לחברה שאני כל כך אוהבת את שישי בבוקר בתל אביב שמצידי ,במקום שיהיה בוקר שישי, ערב שישי, ואז בוקר שבת, ערב שבת - יהיה עדיף שכל סוף השבוע מורכב מ4 פעמים של שישי בבוקר עד הצהריים. לא צריכה את שישי בערב החשוך, שמזכיר לי את הביקורים העצובים אצל סבתא בסוף ימיה, לא רוצה את שבת בבוקר, שהוא אשליה כי דומה לשישי בבוקר רק שבו הכל סגור ולא אוהבת את שבת בערב שבו כבר מתחילה להרגש את יום ראשון נושף בעורפי בקצב אחר לגמרי ולא מתאים למנגינה שאני רוצה לנגן, עוד קצת.
אני יוצאת לכל מיני משימות מטופשות, סתמיות ולא חשובות שהן בעצם תירוצים לזלילה הגדולה. מוכוונת מטרת הזלילה מסתובבת ברוטשילד, אלנבי - לפעמים שותה קפה עם חברה ולפעמים קונה שמלות ב20 שקל, עוברת בכל הרעש הזה שליד נחלת בנימין וכל הפיח שעף לי על הפרצוף מסמן את החיוך המאושר המסתמן.
כל כך נהנית מהבלגן והרעש, ובניגוד לשאר ימי השבוע שבהם אני חוסכת כל שקל - ביום שישי אני מרגישה שקיבלתי דמי כיס מעצמי - כמו ילדה בחופש הגדול, קונה מיץ פירות ענק, נכנסת לחנות ספרים משומשים, לגלריה, לחנות של גומיות לשיער, הכל בדולר, קונה דברים שאני ממש לא צריכה בשוק העתיקות בכיכר דיזנגוף- לא רק לי אלא גם מתנות לאנשים באמתלות שונות ומשונות (אה, עוד מעט ארנון ואני נחגוג שנה עשרה חודשים ויומיים, אני חייבת לקנות לו קופסת פח עם ציור של עוגיות פתי בר בצרפתית כי הלא הוא גר שנתיים בפריס, בלעדיי אמנם, אבל זה כל כך מקסים!) קונה ביצה קשה בבורקס עמיקם, מעייפת את עצמי עד זרא ולא חוזרת הביתה עד שמרגישה סחרחורת חזקה ורצוי גם כאב ראש- מהצבעים, הריחות, הרעב שהצטבר בבטן והרעב שבא לידי סיפוקו על ידי שאר החושים.
ההצפה מכל המראות, הצבעים האנשים הפרצופים תמיד נותנת לי כל כך הרבה השראה וחשק לעשות דברים ותמיד אני מתכננת שכשאגיע הביתה אצייר איזה קומיקס על האנשים המוזרים שהיו בקו 5 או אתחיל לסרוג או אקח את המצלמה וארד לעוד סיבוב למטה לצלם את כל הגרפיטי חתולים שראיתי בכל מיני מקומות, אבל כל ההתרגשות הזו מעייפת אותי כל כך וכשאני מגיעה הביתה ישר נופלת למיטה וישנה שינה טרופה.
הבטחתי לעצמי שהפעם אני אעכל את מה שזללתי קודם, כי זה לא בריא לישון על בטן כל כך מלאה. אז בבקשה.
* ואולי בגלל זה עוד לא קיבלו ב"עכבר העיר" אף שער שהצעתי להם. :)
נכון, יש בה, בעיר השנייה, אקלים ים תיכוני וטמפרטורות סבירות, יש בה רחוב ראשי עם חנויות מעצבים ומסעדות טעימות, ואפילו שדירה ובה פסלים סביבתיים של תותי שדה - חלקם מצוירים בידי ילדי העיר וחלקם נחתו מסרט אימה כלשהו שמעולם לא הגיע לקולנוע ("התות שתקע אותי") אבל, אבל. טקסי הבוקר של שישי שכוללים התכרבלות משולשת עם החתול ושאר פינוקי הבוקר המתוקים מתקצרים וגם רוחי מתקצרת ואני רעבה, רעבה להרגיש את העיר.
אמרתי פעם לחברה שאני כל כך אוהבת את שישי בבוקר בתל אביב שמצידי ,במקום שיהיה בוקר שישי, ערב שישי, ואז בוקר שבת, ערב שבת - יהיה עדיף שכל סוף השבוע מורכב מ4 פעמים של שישי בבוקר עד הצהריים. לא צריכה את שישי בערב החשוך, שמזכיר לי את הביקורים העצובים אצל סבתא בסוף ימיה, לא רוצה את שבת בבוקר, שהוא אשליה כי דומה לשישי בבוקר רק שבו הכל סגור ולא אוהבת את שבת בערב שבו כבר מתחילה להרגש את יום ראשון נושף בעורפי בקצב אחר לגמרי ולא מתאים למנגינה שאני רוצה לנגן, עוד קצת.
אני יוצאת לכל מיני משימות מטופשות, סתמיות ולא חשובות שהן בעצם תירוצים לזלילה הגדולה. מוכוונת מטרת הזלילה מסתובבת ברוטשילד, אלנבי - לפעמים שותה קפה עם חברה ולפעמים קונה שמלות ב20 שקל, עוברת בכל הרעש הזה שליד נחלת בנימין וכל הפיח שעף לי על הפרצוף מסמן את החיוך המאושר המסתמן.
כל כך נהנית מהבלגן והרעש, ובניגוד לשאר ימי השבוע שבהם אני חוסכת כל שקל - ביום שישי אני מרגישה שקיבלתי דמי כיס מעצמי - כמו ילדה בחופש הגדול, קונה מיץ פירות ענק, נכנסת לחנות ספרים משומשים, לגלריה, לחנות של גומיות לשיער, הכל בדולר, קונה דברים שאני ממש לא צריכה בשוק העתיקות בכיכר דיזנגוף- לא רק לי אלא גם מתנות לאנשים באמתלות שונות ומשונות (אה, עוד מעט ארנון ואני נחגוג שנה עשרה חודשים ויומיים, אני חייבת לקנות לו קופסת פח עם ציור של עוגיות פתי בר בצרפתית כי הלא הוא גר שנתיים בפריס, בלעדיי אמנם, אבל זה כל כך מקסים!) קונה ביצה קשה בבורקס עמיקם, מעייפת את עצמי עד זרא ולא חוזרת הביתה עד שמרגישה סחרחורת חזקה ורצוי גם כאב ראש- מהצבעים, הריחות, הרעב שהצטבר בבטן והרעב שבא לידי סיפוקו על ידי שאר החושים.
ההצפה מכל המראות, הצבעים האנשים הפרצופים תמיד נותנת לי כל כך הרבה השראה וחשק לעשות דברים ותמיד אני מתכננת שכשאגיע הביתה אצייר איזה קומיקס על האנשים המוזרים שהיו בקו 5 או אתחיל לסרוג או אקח את המצלמה וארד לעוד סיבוב למטה לצלם את כל הגרפיטי חתולים שראיתי בכל מיני מקומות, אבל כל ההתרגשות הזו מעייפת אותי כל כך וכשאני מגיעה הביתה ישר נופלת למיטה וישנה שינה טרופה.
הבטחתי לעצמי שהפעם אני אעכל את מה שזללתי קודם, כי זה לא בריא לישון על בטן כל כך מלאה. אז בבקשה.
* ואולי בגלל זה עוד לא קיבלו ב"עכבר העיר" אף שער שהצעתי להם. :)
אין תגובות :
הוסף רשומת תגובה