פוסט שצריך לקרוא עד הסוף.

עד לא מזמן נהגתי לשייך את השורות "אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר" מ"ימי בנימינה" של אהוד מנור לעיניים הנוסטלגיות של דור ההורים שלי אשר גדלו בלי טלויזיה ובערב היו יושבים ואוכלים אבטיח עם גבינה בולגרית במרפסת עם כל המשפחה ואומרים שלום לכל שכן שעובר בסך ולעיתים נכנס לספר רכילות שכונתית או בדיחה (גם כן בבולגרית).

אך בעידן שבו "חבר" יכול גם להיות מישהו שיש לך תמונה שלו בפייסבוק אבל לא ראית אותו כבר יותר מ4 שנים וגם לא בטוח שתגיד לו שלום אם יעבור מולך ברחוב, ו"לפרגן" פירושו ללחוץ "אהבתי" על התמונה שלו עם החתול, או במקרים של קירבה קיצונית, גם לכתוב משפט משלך, בימים כאלה, חשוב לי לכתוב כמה מילים.

אמש ערכתי יום הולדת 30 - גיל מכובד לכל הדיעות.ֿ אפשר לומר שהתנאים לא היו לטובתי. קודם כל, נולדתי בחורף, אמנם לא ציפיתי לשלג (דאשתקד) אך לא ידעתי מה יהיה מזג האוויר. בנוסף, נערכה המסיבה בבית שהיה של סבתי וכעת מתגורר בו בנדודי האהוב, שבנדיבותו הרבה הציע לי לחגוג אצלו בחצר וגם בפנים, ואשר שוכן בשכונה של קשישים שמיותר לציין, אינם חובבי קרחנות ובאסים חזקים.

מצד שני אפשר לומר שכל התנאים כן היו לטובתי - אהובי המתוק הציע לי, אחרי שהחלפתי צבעים בשיחה עם הדיג'יי המגניב מדי בשבילי והעולה שליש ממשכורתי החודשית, שהוא ייקח פיקוד על החלק המוזיקלי במסיבה - גם אם הדבר ידרוש ממנו שעות של הכנת פלייליסט על חשבון אימוני נגינה, או ניג'וסים של אנשים במסיבה שידרשו שירים של בריטני (כלומר - אני). בנוסף בני דודיי התנדבו לעזור לי בכל ההכנות - לתלות קישוטים ולהקים תאורה מקסימה בחצר, אבי נסע ליפו לקנות משקאות במחירים שווים לכל כיס ואמי היתה אחראית על הכיבוד - שאגב אני מוכנה לשלוח שקית של נשנושים לכל מגיבי הבלוג, כי נשארנו עם כמות שתספיק לי עד יומולדת 50.

ביומיים שקדמו למסיבה ההכנות היו קדחתניות - בשבילי זו היתה הפקה ראשונה של מסיבה גדולה. בזמן הזה לא הפסקתי לקבל סמסים וטלפונים מחברים שהתנצלו עמוקות שלא יוכלו להגיע. זה חולה בשפעת הקיפודים, זו מניקה כל שעתיים ולא יכולה לעזוב את התינוק לרגע, זו עשויה לכרוע ללדת כל רגע, זה קורס מעומס לימודים וזו עומדת לסיים את התזה, זה טס לארגנטינה יום למחרת וזו עובדת בשבת, לבעלה של זו נולד אחיין והם נוסעים אליו לסופשבוע (הוא מאוד ייעלב כמובן אם לא יגיעו ויזכור את זה כל החיים), ולזה יש פחד ממקומות סגורים. נזכרתי בדבר מה שסבתי זכרונה לברכה היתה נוהגת לומר: מי שלא בא - לא יכול או לא רוצה, מי שלא יכול, לא יכול, ומי שלא רוצה, לא צריך.

מאז ומתמיד הערצתי את האישה החייכנית והמעשית הזו שלא התרגשה משטויות, וכמו שידעה להפריד במהירות שעועית מגרגרי סרק כך גם חיתה את החיים, בחיוך ובגישה יוצאת דופן.

על אף שאני מנסה להיות דומה לה, במקרה הזה לא הצלחתי. התאכזבתי מאוד מכל מי שהודיע לי שלא יבוא, כנראה בגלל המסה, גם אם הסיבות שלו היו מוצדקות, ואחרי הטלפון השמיני שקיבלתי בזמן שנסעתי באוטובוס הודעתי לאהובי שאני סוף סוף מוכנה לצמצם את החתונה (כן, את החתונה לא את המסיבה) לעשרים איש, ושיקפצו כולם.

אבל, כמו שכתבתי לפני שלוש פסקאות, צריך לדעת תמיד במה להתמקד: המסיבה היתה מדהימה וכיפית והגיעו המון אנשים. חברים טובים ואהובים. כאלה שחברים דרך חבר אחר, כאלה שלמדו איתי, כאלה שלא ראיתי שנים, ועוד המון. יכול להיות שהם פשוט באו כי התחשק להם להיות במסיבה אבל אני לקחתי אישית כל אחד שהגיע ונהניתי מהתחושה שמי שבא בא לפרגן (לא בקליק) ולחגוג איתי.

מלבד החברים הטובים והקרובים שאני איתם בקשר יומיומי והדוק, הגיעו עוד אנשים שבפירוש ההגעה שלהם משמעה היה עבורי פרגון. חברים קרובים יותר, קרובים פחות, חברים ששונאים לרקוד וחברים שאוהבים לשחק במחשב.חברים שבאו לבד ולא הכירו אף אחד בהתחלה, חברים מהסטודיו הקטן והמשפחתי אותו, כך הודעתי להם לפני שבוע, אני עוזבת בעצב רב - היו שם גם "הבוסים" שלי שידעו לפרגן, עם כל העצב והכבוד, על העזיבה, באו ורקדו איתי ושמחו וחיבקו, למרות שעוד שבוע אני עוזבת אותם, למרות שיש להם ילדים, למרות שהם כבר קשישים (סתם, סתם) ולמרות שהיה להם אירוע בפתח תקווה ויש להם ילדה עם קביים וקול של כרובי (להם, לא לילדה). היתה גם שותפה שהיתה פעם חברה טובה ואחרי שחתול שחור עבר בינינו התרחקנו ולא חזרנו להיות חברות כמו פעם וגם היא באה, היתה שם חברה שאת כל השבוע בילתה ב"שׁבעה" ולמרות זאת היה חשוב לה לבוא והיתה גם חברה מימי הלימודים שלא ראיתי כבר שנה שאמרה לי "הייתי חייבת לראות אותך" - שמה בצד את כל המשחקים, את כל החשבונות ואת כל השטויות ופשוט היתה שם לשמוח איתי. תודה רבה לכל מי שבא, היה לי כייף מאוד מאוד להשתגע אתכם ותענוג גדול לראות אתכם.

מסקנה: כנראה שבכל זאת יש הבדל בין גיל עשרים ותשע לגיל שלושים. אם הייתי שאננה עד לא מזמן וחשבתי תמיד שכולם לטובתי, אז עכשיו אני יודעת שכל אחד לטובתו וזה בסדר, בסדר גמור. ואם עכשיו אני יותר מפוכחת, ויודעת להסתכל, מתוך בחירה ולא מתוך ערפול חושים (אם כי האלכוהול עדיין הולם ברקותיי ונחרותיו המתוקות של אהובי עוד באוזניי) על הדברים הטובים שיש לי ועל האנשים הנפלאים שיש בחיי אז גיל שלושים זה אחלה. ממש. תודה לכל החברים המקסימים שבאו לחגוג איתי. גם אתם שלא באתם, אני מתה עליכם וגם אתם מקסימים, תניקו, תנוחו, תחלימו, תסיימו את העבודות ונתחבק ונחגוג גם אנחנו. נשיקות לכולם ותסעו בזהירות.

תכננתי לשים פה תמונות מהמסיבה, אבל בשביל זה יש פייסבוק, וחסר לכם שלא תקליקו "אהבתי".