סבא שלי, ליאון גירון ז״ל האהוב, היה איש יקר ומיוחד במינו - אני מתגעגעת אליו מאוד כבר 20 שנה. מאז שהייתי קטנה סופר לי על ידי כל הסבתות וכל הסבים הבולגרים שלי (כן, אני בולגריה משני הצדדים) - עד כמה הבולגרים אוהבים את ארצם, ועל כך שבחרו לעלות ארצה מאהבת המולדת ולא משום שהיה להם רע בארצם. שמעתי סיפורים רבים על כך שיהדות בולגריה ניצלה ממחנות ההשמדה הודות למלך בולגריה אשר סירב לשתף פעולה עם הנאצים, ושלח את הגברים היהודים למחנות עבודה בכפייה.
בתמונה העליונה סבי מצד שמאל, בתמונה התחתונה סבי במרכז עם האות L רקומה על האפודה שלו
בתמונות הם מחייכים,
ואני אף פעם לא יודעת אם זה משום שלא סבלו או משום שבתמונות תמיד מחייכים.
הם עבדו בחפירות, בסלילת כבישים ובהנחת פסי רכבת.
תמונה זו מרגשת אותי ביותר, כיוון שמופיעים בה שני הסבים שלי. בעיני זה מדהים! לפני שעוד נוצרתי ולפני שנוצרו הוריי - כבר היתה פגישה מקדימה והם הכירו זה את זה עוד בבולגריה.
מימין סבא ליאון גירון (ז״ל) , אבא של אמי דבורה, ומשמאל סבא משה חסון (ז״ל) אבא של אבי דוד. סבא אהוב ומצחיק שהיה איש טוב לב ואהוב על כולם.
את סבא משה ציירתי בקופסא המאוירת של לצאת מהקופסא גם סבתי חני (ז״ל) המקסימה, שעליה כתבתי רבות בבלוג, הכירה את סבי מצד אמי - הם היו שכנים בבולגריה! גרו בית ליד בית כמעט בעיר פלובדיב - ואחר כך בארץ גרו ברחובות מקבילים.
לימים נסעתי לבקר באותו רחוב וראיתי את שני הבתים,
זה של סבתא מצד אבא וזה של סבא מצד אמא
לימים נסעתי לבקר באותו רחוב וראיתי את שני הבתים,
זה של סבתא מצד אבא וזה של סבא מצד אמא
זו המפה ששרטטה לי סבתא חני לפני הנסיעה שלי לבולגריה ולעיר פלובדיב
הביקור בשני הבתים היה מרגש מאוד.
זכיתי לספר עליו לסבתא חני וסבא משה (ז״ל) שהיו אז עוד בחיים.
והנה סבי וסבתי סופי (ז״ל) ברחובות פלובדיב - עונדים את הכפתור של הטלאי הצהוב
צילום: עודד בן יהודה, מתוך פוסט מעניין במיוחד בבלוג שלו
על ההבדלים בין הטלאים הצהובים במדינות השונות.
על ההבדלים בין הטלאים הצהובים במדינות השונות.
והנה המשפחה שלי, חייכנים ושמחים - סבתי היתה בהריון עם דודי חיים באותם ימים, ואולי זה מה ששמר עליה והכריח אותה להיות אופטימית.
מימין לשמאל: דודה לילי (אחות של סבא), סבא, סבתא, ודוד ישראל.
לאחר המלחמה עלו הסבים והסבתות שלי ארצה, כל זוג בסיפור אחר מרתק לא פחות שעליו אכתוב אולי בהמשך, והגיעו לארץ ישראל. החליטו להקים את ביתם בשכונת תל ברוך, שבעבר נודעה כשכונת הבולגרים - וגרו כל השנים בסמוך זה לזה. כשהיו הוריי ילדים נפגשו בשכונה, התאהבו וכך נולדנו אחי ואני למשפחה בולגריה שכל שורשיה באותה שכונה.
סבתא סופי (ז״ל) - תמיד מחייכת, תמיד מרוצה, אף פעם לא מתלוננת - ואני - בשער לפני הבית בשכונת תל ברוך. פוסט שלם על הבית שבו גרנו עד לא מזמן נמצא כאן
סבא ליאון (ז״ל) משקה את גינת הבית בתל ברוך
סבתא חני (ז״ל) ואני - צוחקות, לבולגרים יש חוש הומור נפלא :)
הפוסט שכתבתי על סבתא חני נמצא כאן
מאד אוהבת תמונות ישנות וסיפורים בהם האישי מתערבב עם ההיסטורי. תודה שחלקת איתנו את הסיפור המשפחתי שלך.
השבמחקתודה לך מיכל!!!
מחקאפרת זה כלכך מקסים ומרגש... תמונות מרגשות... ואת חמודה כתמיד
השבמחקתודה תמרוש שמחה שנהנית לקרוא :)
מחקכי כולנו בולגרים....! כן גם אני ! משני הצדדים!רק שאני מהקצה השני שהבולגרים התישבו בו... יפו.
השבמחקמרגש. תודה על השיתוף.
השבמחקאוי אפרת אפרת, במסגרת פוסט יום הולדת שאני כותבת אני גם חופרת בבלוגים שונים. מהבלוג שלך ליקטתי פוסט איך הכל התחיל ואז ראיתי את הפוסט הזה שנגע בנימי נשמתי.
השבמחקמקסים ומרגש. תודה יקירה