כשהייתי בכיתה ה' הוצאנו עיתון של בית הספר - אלחריזי. אבא של אחת התלמידות היה בעל משרד פרסום (ויינברג - קרסו - שמיר) ולקח את שתינו לערוך את העיתון במשרד.
אני זוכרת שהתפעלתי כל כך מהמקום שהיה מעוצב על פי מיטב אופנת האייטיז - כחול, צהוב אדום והרבה שחור עם נקודות או פסים קטנים לבנים. זה היה כבוד גדול לבקר שם בכיתה ה'.
עיצבנו את העיתון על דפי A4 ואז צילמנו בזירוקס על דפים מוכנים עם הלוגו והשם הבלתי נשכח. אני הייתי אחד הפונטים בעיתון, המעצבת והקריקטוריסטית. בנוסף היה לי טור קומיקס משלי (החיים היו קלים יותר בכיתה ה' והיה יותר קל לקבל טור קומיקס בעיתון :) או שזה אולי בזכות שנות התשעים העליזות?
הימים היו ימי מלחמת המפרץ והעם דרש מידע!
היה חשוב לנו לשמור על ההומור כדי לחזק את העם
:) תודה ליובל שמיר מהמשרד ויינברג - קרסו- שמיר ותודה לאמא שלי ששמרה את העיתון במשך עשרים שנה.
וואו. יש לי דמעות בעיניים.
השבמחקמדהים!
מחקאיזו מזכרת נהדרת
מתקופה שאינה מזהרת,
היתלת בנו יא סאדאם
ואנחנו הבנו כי לה"דם!
תודה לך דבורה
ששמרת על זכרון זה
ושפכת לנו קצת אורה
בהפנותך מבטנו אחורה.
איחולי לכולנו
שנזכה לשלום ושלווה
תחילה בארצנו ומכאן
נצא בקריאה לעולם
תנו כבוד לכל אדם!